<h1>חדושי רבינו קרשקש וידאל תלמיד הרא"ה — כתובות</h1>
<h2>דף כב.</h2>
ה"ג וכן היא הגרסא בכל הספרים, וכן גריס רש"י ז"ל, ור"ח ז"ל [כתובות ס' ע"א], יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל, אבל בספרא [שמיני פ"ד ה"ד] מצאו כבריתא זו אוציא את החלב ולא אוציא את הבשר. ולפום ההיא גרסא מפורש הוא שבשר מהלכי שתים מותר. ואפילו לפי גרס' הספרים דגרסי (דכי) [הכי, נמי] אמרו דבשר מהלכי מותר דכיון דחלב ודם מהלכי שתים מותר, ה"ה לבשר, דכלל גדול אמרו [בכורות ה' ע"ב] כל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור, דאי לא תימא הכי אפילו תאמר דאימעיט דם מדין דם מ"מ אכתי היה לנו לומר שהוא אסור מדין בשר כדאמרינן בכריתות [כ' ע"ב] דאימעוט דם השרץ מכלל דם ואפ"ה אמרינן התם דאם התרו בו משום שרץ לוקה, אלמא דלא אמעוט אלא מאסור דם, והכא נמי אלו היה בשר אסור, דמו היה אסור משום בשר, אע"ג דאימעוט מאיסור דם והכא אמרינן דמותר הוא לגמרי ואפילו מצות פרוש אין בו. וכי אמרי' דבשר מהלכי שתים מותר ה"מ בבשר מן החי, אבל במת אסור הוא בהנאה וכדילפינן מעגלה ערופה בג"ש דשם שם ממרים [קדושין נ"ז ע"א], אבל בשר מן החי מותר דליכא משום אבר מן החי דאינו טעון שחיטה וכל שאינו טעון שחיטה ליכא משום אבר מן החי. ואיכא מאן דאמר דמותר הוא, אלא דאי אפשר דטעון שחיטה הוא, אבל הרמב"ם ז"ל [מאכלות אסורות פ"ב ה"ג] כתב דאסור הוא ואסורו בעשה. ויש אומרים דטעמו משום דכתיב [ויקרא י"א ב'] זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, והאי דרשה ליתא דהא לא אשכחן בשום דוכתא. ויש אומ' שסמך לו על אותה שאמרו בספרי [שמיני פ"ד ה"ד] יכול יהא בשר מהלך שתים בלא תעשה, משמע דבלא תעשה הוא דליתיה הא בעשה איתיה. ואי מההיא לא איריא דהא התם אפילו בחלב דאמרינן הכא שהוא מותר ואפילו מצות פרוש אין בו, נקט ההוא לישנא, ולא דוקא לא תעשה קאמר, אלא הרי הוא כאילו אמר יכול יהא בשר מהלכי שתים אסור. אבל רבי' נ"ר כתב בשם החכם ר' יצחק הלוי ז"ל בן אחיו דבשר מהלכי שתים אסור בלא תעשה, והתם בספרי בנוסחא דוקאני לא גרסי בשר מהלכי שתים, אלא דם מהלכי שתים אבל בשר ודאי אסור הוא בלאו, ויליף לה מהאי ק"ו דמייתי (בג"ש) [בגמ'] ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בבשרה, אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בבשרו. ועוד דאם איתא דבשר מהלכי שתים מותר כי אתינן מעיקרא לאיתויי מדינא דחלב מהלכי שתים אסור, אמאי לא פריך ליה מה לבהמה שכן בשרה אסור, תאמר באדם שבשרו מותר. ועוד מאי טעמא אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ ומאי שנא מבהמה טהורה שיונקים אותה אלא ש"מ דבשר אדם אסור, והיינו דאיצטריך קרא למישרי חלבו ודמו, דאי לא למה לי קרא תיפוק דכל היוצא מן הטהור טהור. וא"ת אם איתא דבשרו אסור, דמו אמאי מותר דאע"ג דאימעיט מאיסור דם אכתי אית לן למימר דאסור הוא משום בשר וכדאמרינן התם [כריתות כ' ע"ב] בדם השרץ וכדכתי' לעיל. ואיכא למימר דתלתא מעוטי כתיבי אך, זה, והוא. אך את זה [לא] תאכלו טמא הוא לכם [ויקרא י"א ד']. וחד אתי למישרי חלב, וחד אתי למשרי דם מאיסור דם, וחד אתא להוציאו מאיסור בשר כך כתב רבי' נ"ר בשם החכם ר' יצחק הלוי בן אחיו ז"ל.
[כתובות ס' ע"א] ומה בהמה שהקלתה במגעה. פרש"י ז"ל דאינה מטמאה מחיים, אדם שהחמרת במגעו. שמטמא מחיים כגון זב וזבה נדה ומצורע. ור"ח ז"ל [פירש] הקלתה במגעה שהנוגע בנבלת בהמה אינו מטמא לטמא אדם וכלים, ואלו נוגע במת מטמא לטמא אדם וכלים.
<h2>דף כד:</h2>
[כתובות פ"ג ע"א] גמ'. תני ר' חייא האומר. מתוך דברי רש"י ז"ל נראה דר' חייא אתא לאשמועינן דבמקום זה ליכא חלוק בין אמירה לכתיבה, דאי לא ר' חייא הוה אמינא דמתני' דוקא קאמר, דתנאי זה לא מהני אלא בכתיבה אבל לא באמירה. והא דאקשי וכי כתב לה מאי הוי, ה"ק אפי' כתיבה לא מהני וכ"ש אמירה. ולא מחוור דא"כ מאי קא מקשה ליה מדתני' האומר דילמא אמירה הוא דלא מהנה, אבל כתיבה מהני ומאין לו דלא שני במקום זה בין אמירה לכתיבה. ואי לר' חייא בלחוד הוא דקא מקשה, לא הוה ליה למימ' וכי כתב לה מאי הוי אלא באומ' היכי מהנה. ועוד דודאי אפילו בלאו ר' חייא ידענא דליכא חלוק בין כתיבה לאמירה, דכל שאינו עושה מעשה מדין השטר ליכא חלוק בין כתיבה לאמירה וזה דבר פשוט הוא, אלא לא אתא ר' חייא לאשמועינן אלא דכותה דמתני' כפשטו דהיינו כתיבה לחודה בלא קנין ומ"ה תני האומר לומ' הכותב דמתני' בכתיבה שהיא כעין אמירה דלא תימא דמאי כותב כותב בקנין ומקנה קאמר וכדאשכחן בכמה דוכתי דנקט לשון הכותב בלשון מקנה כמו הכותב נכסיו לאשתו הכותב נכסיו לבניו דודאי בקנין מהני ואפילו בעודה נשואה בעומד מיהת לכולי עלמא וכדאיתא לקמן [בעמוד ב'], והא הוא דאתא לאשמועינן ר' חייא דמתני' בכתיבה שהיא כעין אמירה, אבל ברור הוא דליכא חלוק בהא בין כתיבה לאמירה, ולא הוצרך לאשמועי' הא וכדכתי', ומדאתא ר' חייא לאשמועינן דכתיבה לחודה בלא קנין היא, מקשי' עלה וכי כי מהנה והתניא האומר לחברו וכו'. אבל אי לאו ר' חייא לא הוה קשיא לן מידי דהוה אמינא מאי כותב כותב בקנין קאמר, ובכי הא ודאי לכולי עלמ' מהני ואפילו בעודה נשואה וכדכתי' רבי' נ"ר.
[כתובות פ"ג ע"א] והתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימינה לא אמר כלום. פי' האי לישנא לאו לישנא דהודאה הוא שיהא מודה שאין לו בקרקע זה דין ודברים, דא"כ אפשר דמדין הודאה מהני אלא לא יהא לי קאמ', ולשון חכמים כך הוא הרי את מקודשת לי, כלומ' תהא מקודשת לי, והכא נמי אין לי לא יהא לי קאמ', וטעמא דלא אמר כלום ואפילו הפקר נמי ליתיה מפרשי' בכריתות [כ"ד ע"ב] משום דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה. וכן מעסק הוא דסליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה גבי ריש לקיש דאמר הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה בה. ומקשי' ליה מהאי בריתא דהא ידי מסולקות הימנה דכי [אי] אפשי בה דמי וקתני לא אמר כלום, ופריק כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופה דשדה לא סליק נפשיה. כלומ' דהאי לישנא לישנא דריעא הוא ולא משמע סליק מגופה של קרקע, הילכך אינו לא לשון מתנה ולא לשון הפקר, אבל לישנא דאי אפשי בה הוא לישנא מעליא ומשמע סילוק מגופה של קרקע, ומ"ה הוי הפקר וכל הקודם בה זכה בה. ואע"ג דלישנא דאין לי עסק בך מהני גבי עבד וכדאמרינן בפ"ק דקדושין [ו' ע"ב] ובמסכת גיטין [מ"ג ע"ב] דאם אמר לעבדו אין לי עסק בך דמהני, שאני עבד דכיון שהוא ראוי לזכות בעצמו אם גדול הוא, ואם קטן זוכין בו שמים בכל לשון שיסתלק עצמו ממנו מהנה, אבל בשדה שאינו ראוי לזכות בעצמו כיון שאין לשון זה לשון מתנה, ולשון הפקר נמי לא הוי וכדפריש' לא מהנה. ומוקמי לה בכותב לה ועודה ארוסה. דכיון שלא זכה עדיין בנכסים בסלוק כזה מהני, אבל במה שזכה כבר אינו מסתלק ממנו אלא בלישנא מעליא. וכדרב כהנא דאמ' רב כהנא, כלו' וא"ת והאיך יסתלק מדבר שלא בא לרשותו דהא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כדרב כהנא דאמר דיכול להתנות ולהסתלק מדבר שלא בא לרשותו, דהא אמר רב כהנא דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר, כלומ' שעכשו בשעה שמסתלק ממש אינו רשאי לירשה כירושת הבעל קודם נשואין, אדם מתנה עליה שלא יירשנה. ולאפוקי ירושת אביו דכיון שראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאלו זכה בה לענין דלא סגי בסלוק אלא או במכר או במתנה ואי אפשר שהרי לא זכה בה לגמרי ואינה ברשותו ואין אדם מקנה מה שאינו ברשותו. וכן מירושת אשתו אחר שנשאה אין אדם מסתלק ממנה שהרי בכל שעה ראוי לירשה והרי היא כירושת אביו, ולא שייך בה לשון מתנה ולא לשון מכר דמ"מ לא באה לירושתו וכדפריש' הילכך לא משכחת לה אלא בכותב לה ועודה ארוסה. ודוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת, אבל קודם לכן לא עשה ולא כלום דסילוק לא כלום הוא כיון שאין לו שיכות כלל בנכסים.
